🍬 פסטל עדין · pastel

🕎

חגים ומועדים

בני בינה ימי שמונה

שיעור של הרב יהודה טאוב

יהודה וסוד ההודיה, שבט יששכר שנולד מאחדות גמורה, המספר שמונה ועולם הבינה, והקשר בין הדודאים לנרות החנוכה

▶ לצפייה בשיעור
צבע:

4 פרקים · 15 כרטיסים · ⭐ 0 אהבתי

🙏
פרק 1

יהודה – בן ההודיה

📝

מה למדנו עד כה

💬

ראובן, שמעון ולוי מספרים על שלבי האחדות בין יעקב ללאה; עכשיו מגיעים ליהודה ויששכר.

הסדרה עוסקת במוסר השכל שעולה משמות השבטים. בשיעור הראשון נשאלה השאלה: האם ייתכן שיעקב אבינו שנא את לאה? הרי אסור להביא ילדים מאישה שנואה, ומאישה שנואה לא היו יוצאים ילדים צדיקים. והתשובה הייתה שלאה הייתה פחות אהובה רק ביחס לרחל. אבל היות ויש לאדם חיוב לאהוב את אשתו כגופו, כשהאהבה חסרה – התורה קוראת לזה שנאה.

אחר כך ראינו את ההבדל בין ראובן לשמעון. בראובן – "ראה", כי החיסרון היה גלוי לעיניים. בשמעון – "שמע", כי החיסרון כבר היה דק מן הדק, ורק ה' הרגיש בו. ובכל זאת אכפת לתורה מחיסרון כזה, עד שהיא קוראת לו "שנואה אנוכי".

ובבן השלישי – "הפעם ילווה אישי אלי". לא רק כפשוטו, אלא שהחיבור ביניהם בעולם הזה יימשך גם לעולם הבא. ו"אישי" נקרא גם הכהן הגדול, כי מן החיבור בין יעקב ללאה נולד שבט לוי, שתפקידו לחבר את הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בעבודת המקדש.

היום ממשיכים ליהודה, ומשם לשבט יששכר, ונראה איך הוא מתקשר בדיוק לחג החנוכה. ויש גם ספר מפורסם מאוד בחסידות על חנוכה, שנושא את שמו של יששכר: "בני יששכר", לרבי צבי אלימלך מדינוב. לא לו ולא לאביו קראו יששכר – ולמה בכל זאת נקרא ספרו כך? גם לזה נגיע.

4️⃣

הפעם אודה

💬

יהודה הוא הבן הרביעי, ובהודיה תמיד מופיע המספר ארבע.

על הבן הרביעי אומרת לאה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". כולם שואלים: למה "הפעם"? ועד עכשיו לא הודתה? היא הרי ידעה שה' ראה בעונייה, והאמהות היו נביאות. מה מיוחד דווקא עכשיו?

התשובה קשורה למספר: זה הבן הרביעי. ובהודיה תמיד מופיע המספר ארבע. ארבעה חייבים להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא, ומי שיצא מבית האסורים. קרבן תודה מביאים עם ארבעים לחמים, מארבעה סוגים. ולאה עצמה היא האם הרביעית שבאה להודות – שרה, רבקה, רחל ולאה.

וגם חנוכה, חג ההודיה, מלא בארבע. חנוכה חל בסוף החודש השלישי ונכנס לתוך הרביעי, כלשון "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים". הוא החג הרביעי – אחרי פסח, שבועות וסוכות. ומספר הנרות שמדליקים בו, יחד עם השמש, הוא ארבעים וארבעה. ואפילו בציורים של חנוכייה רגילים לצייר ארבעה נרות מכאן, ארבעה מכאן, ושמש באמצע.

הבן הרביעי מסוגל במיוחד להגיע להודיה. ולכן "הפעם אודה" – עכשיו, בבן הרביעי, הגיע הזמן להודיה השלמה.

✡️

האות שתמיד נשארת

💬

בשם יהודה יש את שם ה' ועוד האות ד', והאות ד' נשארת בכל צורה של המילה "הודיה".

ויש בזה עוד רמז. קחו את השם "יהודה". יש בו את אותיות שם ה', ונוספה עליהן האות ד'. האדם שקראו לו על שם ההודיה, הוסיפו לשם ה' את האות ד'.

ולמה דווקא ד'? נסו לשחק עם המילה "הודיה" בכל צורותיה: מודים, הודה, להודות, הודאה, תודה. כמעט כל האותיות נופלות בדרך, משתנות ומתחלפות. אבל אות אחת נשארת תמיד, מה שלא תעשו: האות ד'. היא הלב של ההודיה.

והאות ד' היא ארבע. כך מתחבר השם יהודה, הבן הרביעי, עם האות ד', עם החג הרביעי, עם ארבעת החייבים להודות. כל אלה הם צדדים של אותו יסוד: ההודיה קשורה במספר ארבע. דבר מעניין מאוד, ובפרט כשמגיעים לחנוכה, שהוא חג ההודיה, החג הרביעי, בחודש הרביעי.

ומכאן גם תובנה למעשה: מי שרוצה להתחזק בהודיה בימי חנוכה, יכול להיזכר בשמו של יהודה. "הפעם אודה" – לא רק פעם אחת, אלא ההחלטה להודות עכשיו, בהודיה שלמה ומלאה.

🎵

למה הנשים מחמירות בחנוכה

💬

חנוכה הוא חג של הודיה, ובהודיה ובשירה הנשים מומחיות יותר – כבר מימי שירת הים.

יש בחנוכה מנהג מיוחד: הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים, כחצי שעה. זה כמעט החג היחיד שבו הנשים מחמירות יותר מהגברים. ותמיד שואלים: למה דווקא הנשים?

התשובה: יש דבר שבו הנשים מומחיות יותר מהגברים, ורואים זאת כבר בתורה – בשירה ובהודיה. בשירת הים כתוב "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" – "השירה" בלשון נקבה. ואצל הנשים כתוב "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" – "להם" בלשון זכר, ולא "להן". אומר השל"ה הקדוש: בשירה נתן ה' כוח של גברים לנשים וכוח של נשים לגברים.

ועוד: אצל הגברים לא כתוב שכולם שרו. אצל הנשים כתוב "וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" – כל הנשים, אף אחת לא נשארה בחוץ. וגם במציאות היום רואים את זה: בפעילות של הפצת ההודיה לבורא עולם, רוב רובן של המתנדבות והפונות הן נשים. הן שואלות איך מודים, איך שרים לה', ורוצות להפיץ זאת.

ולכן בחנוכה, שהוא חג של הודיה, דווקא הנשים מחמירות יותר. כי זה החג שלהן. הן מרגישות שאי אפשר להדליק ולרוץ מיד לעיסוקים. צריך לשבת חצי שעה, להתרגש, להודות. הודיה אמיתית אינה נגמרת מהר.

🌸
פרק 2

יששכר – שני שכרים

🌸

שכר שכרתיך

💬

יששכר נכתב בשני ש' ונקרא באחד, כי היו שני שכרים – ואחד מהם אינו נאמר בקול.

ועכשיו לשבט יששכר. אומרת התורה: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי. וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". ואחר כך: "וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹקִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר".

שאלה ראשונה: את השם הזה כותבים עם שני ש', וקוראים עם ש' אחד. למה? אם קוראים כך, למה כותבים אחרת? יש עדות שקוראים "יששכר" בשני ש', אבל רוב העולם קורא באחד. מה הסוד?

כתבו המפרשים: שני ש' – על שם שני שכרים. האחד, השכר על שנתנה את שפחתה לבעלה. והשני, שכר הדודאים – "שכור שכרתיך בדודאי בני". ומי שקורא את הפסוקים שם לב: התורה מספרת על הדודאים ועל "שכור שכרתיך", אבל לאה, כשהיא נותנת את הטעם לשם, מזכירה רק את השפחה.

למה? כי לא יפה לומר בפה מלא את עניין הדודאים. אלה דברים שבצניעות. לכן כותבים שניים וקוראים אחד: השכר האחד נאמר בקול, והשני נשאר כתוב בלבד, בשקט. יש דברים שאינם צריכים להתגלות, ובכל זאת הם שם.

🎁

יש שכר לפעולתך

💬

שי"ן יו"ד עולה ש"י – ש"י עולמות שהצדיק נוחל, וחלק מהם שייך לאשתו ששלחה אותו ללמוד.

ויש כאן עוד רמז יפה: בשם "יששכר" יש את המילים "יש שכר". ו"יש" בגימטריה הוא ש"י – שלוש מאות ועשר. חז"ל אמרו שהקדוש ברוך הוא עתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות. למה דווקא ש"י?

הרב אמר על זה "ורט בשביל הרבניות". יש תרי"ג מצוות מן התורה, ועוד שבע מצוות דרבנן – נטילת ידיים, חנוכה, פורים ועוד. ביחד שש מאות ועשרים. וכשאדם מגיע לגן עדן, השכר מתחלק – חצי לו וחצי לאשתו. כי האישה ששלחה אותו ללמוד ולקיים מצוות, ולא הפריעה לו, מקבלת חצי. חצי משש מאות ועשרים הוא ש"י. לכן לכל צדיק יש ש"י עולמות – חצי לו וחצי לאשתו.

וזה נרמז בפסוק: "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ". "יש שכר" – ש"י עולמות הם השכר על הפעולה. את עובדת, את דואגת, את משאירה את בעלך ללמוד – ועל זה יש לך שכר. והשם "יששכר" נושא בתוכו את ההבטחה הזאת.

אחד המשתתפים הוסיף שאולי השכר אינו לפי כמה שהאדם לומד, אלא לפי כמה שהוא מפנים. והרב השיב שגם בזה יש אמת. אבל עכשיו מגיעים לשכר השני, שכר הדודאים, ושם נמצא הסוד העמוק של שבט יששכר.

📜

יודעי בינה לעתים

💬

הגמרא: אישה שמשתוקקת לבעלה זוכה לבנים נבונים שלא היו כמותם בדור המדבר, כמו בני יששכר.

אומרת הגמרא במסכת עירובין: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל אישה שמשתוקקת לבעלה ומבקשת את קרבתו, זוכה לבנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותם.

והראיה: משה רבנו אמר לעם "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים". אבל כשמצא, כתוב "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים" – ו"נבונים" לא נכתב. בדורו של משה לא נמצאו נבונים. ואילו על יששכר כתוב: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים". לאה, שיצאה לקראת יעקב, זכתה לבן שבניו יודעי בינה.

בינה היא מדרגה גבוהה מאוד. ולמה זכתה לאה לבן כזה? בגלל שהשתוקקה לבעלה. המהר"ל מבאר: לאיש יש מעלת הצורה, ולאישה מידת החומר. כשהחומר מתדבק בצורה, האישה נשלמת בצורה, והבנים נמשכים אחר הצורה – והם נבונים.

ומה אנחנו לומדים מכאן? שבאותה שעה שבה נולד יששכר, היה בין יעקב ללאה חיבור גדול מאוד, דרגה עצומה של אהבה. ולכן זכו להביא לעולם בן שיודע בינה. כפי מה שזכו, כך שורה השכינה ביניהם.

🤝

עמה ולא אתה

💬

רק כאן כתוב "וישכב עמה" – לשון של רצון משותף – ו"ותלד ליעקב": אחדות גמורה.

ויש עוד דיוקים בפסוק. כתוב "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". מה פירוש "הוא"? היה צריך לומר "ההוא". אומר רש"י: הקדוש ברוך הוא סייע שיצא משם יששכר. בורא העולם היה שם, בלילה ההוא, יותר מבכל לילה. למה? כי היה ביניהם אהבה עצומה.

ויש עוד דיוק: בכל מקום אחר בתורה כתוב "וישכב אתה", ורק כאן נאמר "עמה". בלשון הקודש יש הבדל בין "את" ל"עם". "איתו" – כששניים הולכים יחד, אבל בלי רצון משותף. אני הולך לביתי, אתה לביתך, ופגשנו זה את זה בדרך – אני הולך איתך, אבל לא עמך. "עמו" – כששניים הולכים ברצון אחד. כך למדו גם בפרשת בלק, בהבדל בין "וילך עמם" לבין "וילך אתם".

ולכן רק כאן, בלידת יששכר, כתוב "עמה": שניהם היו מכוונים לרצון אחד. וגם בהמשך: תמיד כתוב "ותלד לאה", וכאן כתוב "וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב". זו אחדות גמורה ביניהם. הבן נולד לא לה ולא לו, אלא לשניהם כאחד.

רואים מכאן עד איפה מגיעה האחדות בין איש לאשה – עד מרומים גבוהים מאוד. ועכשיו נשאלת השאלה: למה דווקא אחדות כזאת מביאה לעולם בן של בינה? מה הקשר בין החיבור בבית למידת הבינה? כאן נכנס המספר שמונה.

✋

בן חמישי

💬

רק בבנים האחרונים של לאה מונה התורה את מספר הבן – כי כל לידה כזאת הייתה מדרגה חדשה.

ויש עוד דבר שהמשתתפים בשיעור שמו לב אליו. בבנים הראשונים התורה אינה מונה: היא לא אומרת "בן ראשון", "בן שני", "בן שלישי". כאן, ביששכר, כתוב פתאום "וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי". וכך גם בזבולון – "בֵּן שִׁשִּׁי". למה התורה טורחת לספור דווקא כאן?

אפשר לראות בזה המשך של אותו רעיון שעובר לאורך כל הסדרה: כל בן של לאה הוא מדרגה. ראובן הוא התחלת האהבה, שמעון הוא תיקון החיסרון הדק, לוי הוא החיבור השלם, יהודה הוא ההודיה. וכשמגיעים ליששכר, כבר יש לנו סולם שלם של מדרגות, ויש טעם למנות אותן.

והמסר לבית שלנו פשוט: אחדות אינה נקודה אחת שמגיעים אליה ונחים. היא סולם, ובכל שלב אפשר לעלות עוד. יעקב ולאה, אחרי ארבעה בנים ואחרי חיבור שלם, הגיעו בלידת יששכר למדרגה גבוהה עוד יותר – "עמה", רצון אחד, "ותלד ליעקב". ולכן התורה סופרת: כדי שנדע שיש עוד לאן לעלות, וכל מדרגה נחשבת לפני ה'.

8️⃣
פרק 3

שמונה ועולם הבינה

8️⃣

המספר היחיד ששווה

💬

בכל המספרים יש הבדל בין לשון זכר לנקבה, חוץ משמונה – כי שם האיש והאישה אחד.

נסו לספור בלשון זכר ובלשון נקבה: אחד – אחת, שניים – שתיים, שלושה – שלוש, ארבעה – ארבע, חמישה – חמש, שישה – שש, שבעה – שבע. בכל מספר יש הבדל באותיות. ובשמונה? שמונה – שמונה. אותן אותיות בדיוק, ההבדל רק בניקוד. תשע – תשעה, עשר – עשרה, וחוזר ההבדל.

מה קרה בשמונה? זו תורה אלוקית, ובלשון הקודש אין דבר בלי סיבה. כמו שנאמר "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם", ואם הוא ריק – מכם, כי לא הבנתם. אז בואו נבין מה מיוחד בשמונה.

המשכן נחנך ביום השמיני – "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי". למה דווקא בשמיני? אומר הכלי יקר: שמונה הוא אחד שרוכב על שבע. כלומר, האחד שמעל השבע. ושבע, כידוע במהר"ל, הוא שלמות עולם הטבע. אפשר לראות זאת בצלילים: יש שבעה תווים, ותו שמיני אין. ואמרו חז"ל שלעתיד לבוא, בימות המשיח, יהיה תו שמיני, כמו שנאמר "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית".

ועוד: "שבע" ו"שבע" – אותן אותיות. כי שבע הוא דבר שלם, משביע. האיש הוא שלמות בפני עצמו, והאישה היא שלמות בפני עצמה. ושמונה הוא מה שמעל שניהם – האחד שמאחד אותם.

🕊️

נשמה ושמונה

💬

נשמה ושמונה הן אותן אותיות: בגוף האיש והאישה נפרדים, ובשורש הנשמה הם אחד.

והנה דבר נפלא: "נשמה" ו"שמונה" – אותן אותיות. האיש והאישה נפרדים בגוף, אבל בנשמה הם אחד. הנשמה שייכת לעולם השמונה. ולכן במספר שמונה האיש והאישה שווים – כי כשמגיעים לעולם השמונה, הם נעשים אחד.

כאשר איש ואישה מאוחדים באמת, הם זוכים שהשמונה שורה עליהם: הנשמה שלהם נעשית אחת, והמספר שמונה שורה עליהם. ולכן דווקא בשמונה אין הבדל בין לשון זכר ללשון נקבה.

ויש לזה גם רמז בצורת האות. התבוננו איך כותבים את האות ח' בספר תורה. רואים שתי אותיות ז', ומעליהן גג אחד שמחבר אותן. ז' היא שבע – שלמות. שני אנשים, שכל אחד מהם שבע ושלם בפני עצמו, ומעליהם האחד שמאחד אותם. זו בדיוק האות ח', שמונה.

כך כתובה בתורה התמונה של הבית היהודי: לא שני חצאים שמחפשים זה את זה, אלא שני שלמים, שבחיבור ביניהם שורה משהו שלישי, גבוה יותר. וזה מה שמחבר את האחדות לעולם הבינה.

🚪

חמישים שערי בינה

💬

חמישים שערי בינה הם השבוע השמיני; זוג באחדות מלאה מגיע עד עולם הבינה, ומוריד משם בן בינה.

אמרו חז"ל במסכת ראש השנה: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חוץ מאחד, שנאמר "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים". למה דווקא חמישים? למה עולם הבינה הוא עולם החמישים?

כי שבעה שבועות, שבע כפול שבע, הם ארבעים ותשעה. ואחריהם בא היום החמישים – הוא תחילת השבוע השמיני. כמו בספירת העומר: ארבעים ותשעה ימים, ואז היום החמישים הוא חג השבועות. החמישים הוא השמונה שמעל השבע כפול שבע. ולכן מידת הבינה שייכת לעולם השמיני.

ועכשיו הכל מתחבר. כשבני הזוג באחדות מלאה, הם מגיעים עד עולם השמונה, שם שורש האחדות. ועולם השמונה הוא עולם הבינה. לכן זכו יעקב ולאה, כשהיו מאוחדים לגמרי בלילה ההוא, להביא לעולם בן שיודע בינה. הם הגיעו יחד לעולם הבינה, והורידו משם בן של בינה.

ולכן בני יששכר היו "יודעי בינה לעתים", מעלה שאפילו בדור המדבר לא נמצאה. הם הגיעו למקום שאפילו בדורו של משה לא הגיעו אליו. וכל זה התחיל בדודאים, ובאהבה העצומה שהם עוררו בין יעקב ללאה.

🕎
פרק 4

על פתחינו כל מגדים

📖

סיפור בני יששכר

💬

החוזה מלובלין גילה לרבי צבי אלימלך שנשמתו משבט יששכר, מן הסנהדרין שתיקנו את חנוכה.

ועכשיו לחנוכה. מסופר שרבי צבי אלימלך מדינוב, בעל "בני יששכר", היה מרגיש בכל חנוכה הארה אלוקית עצומה. חידושים רבים היו מתחדשים לו, וגם היום מי שפותח את "בני יששכר" לחנוכה מרגיש את האור הזה.

הוא תמה: למה דווקא בחנוכה? חנוכה הוא מדרבנן, ובפסח, שהוא מן התורה, אינני מרגיש כך. נסע לרבו, החוזה מלובלין, לשאול. עוד לפני ששאל, אמר לו החוזה: אתה רוצה לדעת למה בחנוכה אתה מרגיש אור גדול כל כך? אגיד לך. נשמתך, באחד הגלגולים הקודמים, הייתה בזמן הבית השני. היית מבני שבט יששכר שישבו בסנהדרין בשעה שתיקנו את חנוכה. לכן אתה מרגיש הארה עצומה בחנוכה.

ולכן קרא לספרו "בני יששכר", למרות שלא לו ולא לאביו קראו יששכר. בנו הוא שגילה את הסיפור הזה, שהחוזה גילה לו ששורש נשמתו משבט יששכר, מאלה שתיקנו את נרות החנוכה.

ובעלי הרמז אומרים שזה מה שרמז הפייטן ב"מעוז צור": "בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים". מי הם "בני בינה"? שבט יששכר, "יודעי בינה לעתים". והם קבעו את שמונת ימי החנוכה. זה לא סתם חרוז, יש בו עומק עצום.

🌺

הדודאים נתנו ריח

💬

הדודאים עוררו אהבה, האהבה הולידה בן בינה, ובני הבינה קבעו את שמונת ימי החנוכה.

ועכשיו סוף סוף נפתרת החידה שפתחה את הסדרה. "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ" – הדודאים של ראובן. "וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים" – נרות חנוכה שמדליקים על הפתח. מה הקשר?

בזכות אותם דודאים שמצא ראובן ונתן לאמו, נוצרה אהבה עצומה בין יעקב ללאה. האהבה הזאת הגיעה עד עולם הבינה, עולם השמונה. ומשם נולד יששכר, בן של בינה. ובני יששכר, בני הבינה, הם שיכלו לתקן חג של שמונה ימים.

למה דווקא הם? כי מי ששייך לעולם השמונה יכול לתקן חג של שמונה ימים. מי שאינו שם, אינו מבין את העולם הזה, ואין לו אפשרות לתקן כזה דבר. "בני בינה" – ולכן "ימי שמונה". אילו לא היו בני בינה, לא היו יכולים לקבוע את השמונה.

וזהו המדרש: "הדודאים נתנו ריח" – הדודאים עשו אהבה עצומה בין יעקב ללאה, וזה גרם שהבן שנולד יהיה בן בינה. ועל ידי זה "על פתחינו כל מגדים" – יש לנו שמונה ימים של נרות חנוכה, שאנחנו מדליקים על הפתח. מאהבה אחת בבית של יעקב ולאה, יצא האור שמאיר לכל ישראל עד היום.

🏮

נס בפנים ונס בחוץ

💬

בגלות נשאר רק הנס שבפנים; היום חזר גם הנס שבחוץ, ואפשר שוב להדליק על הפתח.

ויש עוד דבר נפלא ב"על פתחינו". המצווה היא להדליק נרות חנוכה על פתח הבית, מבחוץ. ובמשך כאלפיים שנה הדליקו בפנים, מפחד הגויים. היום, ברוך ה', אפשר שוב להדליק בחוץ, וכל מי שרוצה יכול לחזור למצווה כתיקונה. ולא רק שאין מי שמונע זאת – יש מקומות שבהם השכנים עצמם מבקשים לראות את הנרות.

בחנוכה היו שני ניסים: נס פך השמן, ונס הניצחון על היוונים וחזרת מלכות ישראל. נמצא שהיה נס בפנים – השמן במקדש, ונס בחוץ – הניצחון במלחמה. בגלות נשאר רק הנס שבפנים, והנס שבחוץ התבטל. לכן הדליקו בפנים.

ובימינו, כשחזרנו לארץ ישראל, חזר גם הנס שבחוץ. ולכן אפשר שוב להדליק "על פתחינו". ויש שהזכירו שבנוסח "בימים ההם בזמן הזה" כבר הלבוש עמד על כך, ויש מי שכתב שבימינו ראוי לומר זאת בהרגשה מיוחדת: הניסים שהיו לאבותינו נעשים גם לנו, בזמן הזה.

וכך נסגר המעגל של השיעור כולו. מן האחדות בבית של יעקב ולאה נולד בן של בינה, ומבני הבינה יצאו שמונת ימי החנוכה. מן הנס שבפנים, בתוך הבית ובתוך המקדש, נמשך האור החוצה, אל הפתח. כך גם בכל בית: מה שנבנה בפנים, באהבה ובהודיה, סופו להאיר גם החוצה.

כשם שעשה לאבותינו, כך יעשה לנו. יזכנו ה' שאור החנוכה יאיר לנו להודות לו, שנרגיש את הטוב ונודה עליו, והאור הזה יאיר את כל הנשמה ואת כל הבית, בכל מקום שנמצאים.

✦ מתוך השיעור

יזכנו ה' שאור החנוכה יאיר לנו להודות לו, שנרגיש את הטוב ונודה עליו, והאור הזה יאיר את כל הנשמה ואת כל הבית, בכל מקום שנמצאים.
חנוכהשבט יששכרשלום ביתהודיהבני יששכרהמספר שמונה
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה